<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף כא.</h2>
והיכא דנפל אינש ונשבר מפרקתו ונחתך רוב בשר עמה אע"ג דלא נפקא נשמתי' מת הוא ומטמא באהל דאמר שמואל [חולין כ"א ע"א] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל דהו"ל כמאן דהותז כולי' רישא ותנן [אהלות פ"א מ"ו] הותזו ראשיהם אעפ"י שהן מפרכסין טמאין כזנב הלטאה. ולי הכותב נ' אפי' נשברה מפרקת בלא רוב בשר אלא שנחתכו הסימנים עמה נמי כמת הוא, דהכי גרסינן בשחיטת חולין [כ' ע"ב] אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ואמר ריא"ש נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ודוקא בנשברה חוט השדרה עמה, דאי אמרת אף שחוט קיים הוי נבלה, מאי מייתי התם סייעתא לזעירי מהא דמלק בסכין מטמא בגדים, ותו אי לא נשבר החוט טרפה נמי לא להוי מדקאמר בפ' השוחט [חולין כ"ח ע"א] נהי דאי תבר שדרה ומפרקת הוי טרפה תהני סכין וכו' משמע דטריפת בפסיקת החוט תלי' ולא מצינו טרפות בשבירת עצם לחוד בלא החוט דבאלו כשרות תנן [שם נ"ד ע"א] נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, אלמא אם החוט קיים לא איכפת לן אם מפרקת ובשר נפסקו, ומייתי התם [חולין כ"א ע"א] מתני' הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאים, ופריך מאי הותזו, ריש לקיש אומר הותזו ממש, ר' מני אמר כהבדלת עולת עוף לראבר"ש ברוב שני סימנים, כלומר לר"ל בעינן חתיכת כל סימנים לשנים, ולר' מני די ברוב ב' סימנים, מיהו ודאי בעינן נמי לכ"ע נשברה המפרקת, דהלכה פסוקה בידינו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה וכן באדם וכיון דלר"ל ולר' מני הותזו בעינן והיינו סימנים ומפרקת, משמע דפליגי אזעירי ושמואל דאמרי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה אע"ג דקיימי סימנים, ומסתברא כזעירי דסתמא דש"ס קרי לנשברה מפרקת ורוב בשר עמה מתה ותני' המולק חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנים ואחר שחתך הסימנים חותך רוב בשר וקאמר רבא טעמא דאם נוטל תחלה רוב בשר כמתה הויא קודם חתיכת סימנים. וקשי' לן איך מתרצי שמואל וזעירי מתני' דאהלות הותזו ראשיהם אעפ"י שמפרכסין טמאים אבל בשבירת מפרקת ורוב בשר לא, איכא דמתרצי לזעירי ושמואל האי הותזו ראשיהם לשרצים דאית להו חיות טפי מאדם ובהמה, ולא די בשבירת מפרקת ולא מחוורא, דכולא מתני' מאדם ובהמה איירי ולא משרצים, ואיכא דמתרצי, דשמואל וזעירי פליגי אר"ל ור' מני, ואינהו מפרשי הותזו ראשיהם היינו נשברה מפרקת ורוב בשר עמה וחזי לן שכן דעת הגרי"צ שלא הביא בהלכותיו אלא זעירי ולא מידי מהותזו ראשיהם ומפלוגתא דר"ל ור' מני. ולענ"ד אי הכי לא הוי שתק תלמודא למימר דפליגי אריש לקיש ור' מני, ועוד דהו"ל לאקשויי אר"ל ור' מני דס"ל דלא הוי נבלה עד דהותזו ראשיהם, ולא בשבירת מפרקת ורוב בשר והתני' כיצד מולקין חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, אלמא אם חותך גם רוב בשר קודם חתיכת סימנים הוי נבלה. להכי נראה דזעירי ושמואל לחוד ומתני' דהותזו לחוד, וכ"ע ס"ל נשברה מפרקת ורוב בשר הוי נבלה מחיים אבל בלא רוב בשר שבירת מפרקת עושה טרפה אבל אם הותז הראש, כלומר שנחתכו הסימנים וגם השדרה נשברה שאין לראש שום אחיזה יפה בגוף בין מעורף ובין מצואר הרי זו נבלה מחיים, אע"ג שרוב בשר קיים וזה נקרא הותז הראש, ולר"ל הותז ממש שנחתכו כל הסימנים כסדר מליקת עולה לרבנן ולר' מני רוב ב' סימנים כהבדלת עולת עוף לראב"ש שחותך מפרקת בלא רוב בשר ורוב ב' סימנים דזה עקר המליקה, אבל רוב בשר שחותך אח"כ אינו ממצות המליקה. שמעינן מהכא דנשברה מפרקת אף בלא רוב בשר ונחתכו סימנים נמי מטמא באהל וה"ה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה והסימנים שלמים אבל נשברה מפרקת לבד עם חוט השדרה בלא רוב בשר אעפ"י שהוא טרפה וימות מ"מ אינו מטמא עד שימות, וא"ת מפרקת דעלי דנשבר' לבדה בלא בשר ומת דכ' ותשבר מפרקתו וימת, זקנה שאני דכ' כי זקן האיש. א"ר יונתן קורעו כדג מטמא, ומגבו ומכ"ש אם עשאו גיסטרא, פי' שנחתך לרחבו עד החל.
<h2>דף עב.</h2>
לנפש לא יטמא מנין לרבות דם המת ת"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש, והיינו רביעית דם ובגמ' [חולין ע"ב ע"א] יליף מדכ' במת בנפש אדם איזה נפש של אדם הוי אומר זה רביעית דבתחלת ברייתו של קטן רביעית דם לפחות, ומנין לרבות שאר טומאות הפורשות ממת ת"ל לנפש תני' כל טומאה שהנזיר מגלח עלי' הכהן סופג מ' וכל שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן סופג מ'. על אלה הנזיר מגלח [מ"ט ע"ב] על המת ועל כזית מן המת ועל מלא תרווד רקב, פי' כף מלא מחזקת מלא חפנים מעפר רקבון המת שמטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע אלא כעין אהל. ואין טומאת רקב אלא ממת שלם שנקבר ערום בארון של שיש או רצפת אבנים דלית בי' תערובת רקב אחר [שם נ"א ע"א] וכזית נצל והשדרה והגולגלת ומבעי'... ועל אבר ממת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי, עד שאם הי' מחובר באדם הי' מעלה ארוכה ע"י אותו בשר שנשאר עליו אעפ"י שאין בכולו כזית כולן מטמאי' במגע ומשא ובאהל, ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם, והלכה היא שאין מגלח על רובע עצמות ועל רביעית לוג דם אעפ"י שמטמאין באהל אבל על עצמות שהן רוב בנין הגוף, ב' שוקין וירך א' או רוב מנין איברים הנזיר מגלח על מגען ועל משאן ועל אהלן, ועל עצם כשעורה על מגעו ומשאו ולא על אהלו על אלה הנזיר מגלח, אבל הסככות, פי' שיש טומאה תחת ענף מאילן שיש לו ענפים הרבה ואינו יודע תחת איזה, והפרעות פי' אבנים בולטות מכותל וטומאה תחת א' מהן ואינו יודע תחת מי, ובית הפרס, שדה שנחרש בו קבר עושה בית הפרס ק' אמה באורך וברוחב ממקום הקבר שעד כאן חשו רבנן שמא דלדל המחרישה עצם כשעורה וארץ עמים דגזרו טומאה עליה וגולל שהוא כסוי הארון, ודופק הוא צדדי ארון עצמו אעפ"י שמטמאין בנגיעה ובאהל, ורביעית דם ורובע עצמות וכלים נוגעים במת אעפ"י שמטמאים כמת עצמו טומאת ז' אין מגלח עליהם. לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
